עיגון ורתיקה

חומר לימוד לקורס ימאות: עיגון ורתיקה

עיגון טוב מתחיל בתכנון: בחירת מקום, עוגן ואורך משך מתאימים, ומעקב מתמיד אחר היגררות.

הטלת עוגן: מתכננים לפני שמורידים

לפני הכניסה למפרץ בדקו עומק, סוג קרקעית, רוח ותחזית, זרם, צפיפות כלי השיט ושטח הסיבוב הצפוי. ודאו שהמקום מתאים לעומק כלי השיט ולשינויי מזג האוויר.

  • מכינים את הצוות והציוד: מתדרכים על תפקידים ואותות, בודקים שהעוגן מוכן לשחרור ושהחבל או השרשרת חופשיים. מרחיקים ידיים וחבלים מחלקים נעים.
  • ניגשים ועוצרים: מתקרבים באיטיות מול הרוח, או מול הזרם אם הוא הגורם הדומיננטי. עוצרים מעל נקודת ההטלה ומורידים את העוגן בשליטה, בלי להשליך ערמת שרשרת על הקרקעית.
  • משחררים אורך מתאים: נותנים לכלי השיט להיסחף לאחור בזמן שחרור הקו. לאחר שהעוגן נוגע בקרקעית, ממשיכים לשחרר את האורך המתוכנן.
  • בודקים אחיזה: מותחים בעדינות את קו העגינה, ובהתאם לתנאים ולנהלי כלי השיט משלבים לאחור בעוצמה נמוכה. בודקים שהכלי נעצר ואינו ממשיך להיסחף.

אורך משך והעברת עומס

אורך המשך (Scope) הוא היחס בין אורך קו העגינה לבין העומק הכולל: עומק המים בתוספת הגובה מנקודת היציאה של הקו בחרטום ועד פני המים. קו ארוך יותר יוצר זווית משיכה נמוכה יותר ותומך באחיזת העוגן.

  • שרשרת: כלל אצבע התחלתי הוא יחס של כ־1:3 עד 1:4, לפי תנאי המקום, מזג האוויר, הקרקעית והנחיות היצרן.
  • חבל או קו משולב: בדרך כלל נדרש יחס ארוך יותר, כ־1:5 עד 1:7, משום שחבל קל יותר משרשרת ומספק פחות משקל לאורך הקרקעית.
  • אחרי בדיקת האחיזה: מעבירים את עומס השרשרת מהכננת לחבל נבלם (Snubber) או לתפס מתאים, ומאבטחים לנקודת רתיקה חזקה. כך מגינים על הכננת ועל תמסורתה מעומס מתמשך וממכות.

דוגמה לחישוב: בסירה שאורכה 12 מטרים, בעומק מים של 7 מטרים ובגובה חרטום של כמטר מעל המים, עומק החישוב הוא כ־8 מטרים. שחרור 70 מטרים נותן יחס של כ־8.75:1, כלומר אורך רב ביחס לעומק. בעגינה צפופה, אין לשחרר אורך כזה בלי לוודא מראש שהסיבוב הצפוי וקשת העגינה לא ייכנסו לנתיבי שיט או יחתכו קווי עוגן של כלי שיט אחרים.

היחסים הם נקודת התחלה בלבד, לא תחליף להערכת התנאים, למגבלות הציוד ולהוראות היצרן.

משמרת עגינה וזיהוי היגררות

בדקו את מיקום כלי השיט לאורך זמן, ולא רק ברגע ההטלה. השתמשו בתצפית על נקודות ציון ובאמצעי ניווט זמינים, והשוו גם עומק וכיוון חרטום.

  • סימנים אפשריים: שינוי מיקום ביחס לנקודות ציון, תכווין או עומק משתנים, רעידות בקו העגינה, או קושי לשמור את החרטום מול הרוח.
  • אם חושדים בהיגררות: התריעו לצוות, בדקו את המיקום והכינו את המנוע. אם יש די מקום ועומק, אפשר להוסיף אורך קו ולבדוק מחדש את האחיזה.
  • אם ההיגררות נמשכת: אל תסתמכו על העוגן. הרימו אותו ועגנו מחדש במקום בטוח יותר, תוך התחשבות בכלי שיט סמוכים ובסכנת שרטון.
  • שני עוגנים: מערך חרטום–ירכתיים או V עשוי להתאים לזרם חזק או משתנה ולצורך לצמצם סיבוב. משתמשים בו רק לאחר תכנון, בדיקת מרווחים והבנת העומסים והסיכונים.

בחירת עוגן והתאמה לקרקעית

סוג מאפיין עיקרי קרקעית או שימוש נפוצים
ברוס (Bruce) כף יצוקה, ננעץ ומתיישר מחדש חול ובוץ דחוס
דנפורת’ (Danforth) זרועות רחבות ושטוחות, יחס אחיזה גבוה למשקל חול או בוץ רך
מחרשה (Plow / CQR) צורה המסייעת לנעיצה מחדש בשינוי כיוון מגוון קרקעיות
פטריה או עוגן־מת נשען על משקל ושקיעה בקרקעית מורינג קבוע, בהתאם לסוג המצע

חול מספק לרוב אחיזה טובה. בבוץ רך נדרש עוגן מתאים שיכול לחדור לשכבה יציבה; בסלע אין נעיצה אמינה וקיים סיכון שהעוגן ייתפס. התאימו את העוגן לציוד, לכלי השיט ולקרקעית בפועל.

קביעת משקל: בדקו תחילה את דרישות תקן ציוד הבטיחות של רשות הספנות והנמלים (רספ״ן) ואת טבלת היצרן לדגם כלי השיט. המשקל והדגם נבחרים לפי נתוני כלי השיט, ובהם אורך, רוחב והדחק, וכן לפי שטח החשיפה לרוח (Windage), סוג העוגן והשרשרת ותנאי השימוש הצפויים. אין להסיק משקל לפי אורך בלבד או להחליף דרישה מחייבת בהמלצת אצבע; בחרו ציוד העומד לפחות בדרישת התקן והיצרן.

התקרבות לחוף עם החרטום לים

בסירת מנוע המתקרבת לאחור לחוף, כשהחרטום נשאר מופנה לים הפתוח, עוגן החרטום יכול לסייע בשליטה בעצירה ולשמש למשיכת הסירה החוצה:

  1. מתכננים: בודקים עומק, שיפוע הקרקעית, גלים, רוח, זרם ודרך נסיגה. מוודאים שהאזור נקי מאנשים, שחיינים ומכשולים, ושניתן להרים את העוגן בלי לסכן את הצוות.
  2. ממקמים את העוגן מחוץ לחוף: מתקרבים באיטיות מול החוף, מורידים את עוגן החרטום ואת הקו בשליטה, ומשאירים את החרטום לכיוון הים. אין להשליך את כל השרשרת מראש.
  3. מתקדמים לאחור בהדרגה: משלמים קו במנות תוך שמירה על מהירות נמוכה. קו העוגן עוצר ומייצב את הסירה בהדרגה; ניטור העומק והמתח מונע התקרבות מהירה מדי.
  4. עוצרים ומאבטחים: כשהירכתיים מגיעות למרחק המתוכנן, מעבירים לסרק, מאבטחים את הקו לנקודת רתיקה מתאימה ומכבים מנוע רק לאחר שהמדחף פנוי מהקו.
  5. יוצאים: מפנים אנשים וציוד מהמים, מפעילים מנוע כשהקו רחוק מהמדחף, ומתקדמים באיטיות לכיוון העוגן תוך איסוף החבל. כך החרטום נמשך החוצה והירכתיים מתרחקות מהחוף. אין למשוך נגד מנוע על כננת העוגן; משחררים עומס מהכננת ומרימים לפי הוראות היצרן.

העוגן אינו תחליף לתמרון ולמרווח בטוח. בתנאי גלים או רוח שמסכנים את הסירה, יש לוותר על הגישה לחוף.

בוחנים את עצמנו

מבחן קצר על הנושא

12 שאלות ממאגר שאלות המבחן של ימאות, כולן בנושא העמוד. לחצו על תשובה כדי לראות מיד אם צדקתם.

ענו על 0 מתוך 12 שאלות · 0 נכונות

  1. ברצונך לעגון במפרץ, אלו שיקולי ימאות ישפיעו על החלטתך?

  2. מהו האמצעי היעיל מהרשומים מטה המאפשר לדעת שהעוגן אוחז בקרקע ואינו ניגרר?

  3. מהו "עוגן - מת"?

  4. כיצד מומלץ להוריד עומס מכננת העוגן, לאחר ביצוע וסיום העגינה?

  5. מה עדיף בכדי לקבל רתיקה מיטבית?

  6. כיצד תנהג לראשונה כאשר העוגן נגרר?

  7. כיצד תוכל לדעת אם עוגן ספינתך ניגרר?

  8. בעת עגינה במרינה הינך מקבל אזהרה כי לפנות בוקר צפויה רוח חזקה מאוד (בופור 9) וגלים גבוהים. כיצד תפעל?

  9. מרשימת העוגנים הכתובים מטה, לאיזה עוגן תהיה אחיזה טובה יותר בקרקע חולית?

  10. החלטת להתקרב לחוף, (בספינה מנוע) כאשר חרטום הספינה פונה לים הפתוח. הכוונתך להעזר בעוגן לצורך ביצוע הפעולה. מה עליך לעשות?

  11. כיצד יקבע משקלו של העוגן בהתייחס לגודל הספינה?

  12. מתי מבצעים עגינה באמצעות שני עוגנים?

לתרגול מלא של ימאות

קורסים נוספים